אני שואל את עצמי האם אני מסופק ממה שאני עושה, האם אני עושה את הדבר הנכון לי, ולרגע מסוים אני אפילו מסוגל להרגיש בתוך תוכי את התשובה, אבל בין רגע קופצות מחשבות שמזכירות לי לחשוב על עצמי, ולפעול על פי הנהוג והמקובל בסביבתי.
האם כשאני מעריך את עצמי אני מודד את עצמי מבעד לאמת הפנימית שלי, ביחס לעצמי ומה אני רוצה ומה אני אוהב וביחס לתפיסת העולם שלי או שמהלך חיי הרגיל אותי למדוד את עצמי ביחס לאיך שהסביבה חושבת, ביחס למה שנראה לי נכון מבחינה חיצונית, חברתית, חינוכית וכו'.
האם קיימת בי בנוסף לכל הדעות התפיסות והאמונות שרכשתי בחיי, ידיעה טבעית ואוטנטית שהיא רק שלי?
הדבר אמנם נשמע מורכב , אך הטבע מספק לנו דוגמאות רבות, כשאנו רעבים אנו יודעים להשיג מזון, משהשיגנו אותו אנו יודעים במרחב שלא תלוי בדעותינו אודות אותו המזון, אם אנו נמשכים אליו ומעוניינים לאכול אותו או לא.
כשחם לנו אנו מזיעים ומחפשים צל ומים וכשקר אנו יודעים להתחמם ולמצוא מחסה. מהקטן לגדול בכל היצורים הזרע יודע למצוא מים ולגדול לצמח.
ניתן לומר שגופנו ומוחנו בעלי התבונה העילאית התפתחו במשך מיליוני שנות אבולוציה וצורות חיים, מכילים בתוכם את כל הידע (לעיתים נראה כאינסטינקט) למה הפעולה הנכונה עבורנו בכל רגע נתון.
אך האם אני באמת חי מתוך מודעות למעשי ועשיית הפעולה הנכונה והמדויקת עבורי? אפילו בדוגמאות הנ"ל ניתן למצוא דפוסים חיצוניים אשר מניעים אותנו מלבדוק את עצמנו מול האמת שלנו. ביום קר נלבש בגד לא מחמם מתוך אופנה, ובאירוע חברתי נצרוך מזון ומשקה אפילו אם אין אנו נמשכים אליו, ולעתים מאותן סיבות אף בהגזמה. אנו אולי אפילו מתחברים עם אנשים על פי מה שנראה נכון "מבחוץ" ולא על פי תחושתנו הפנימית.
הדבר משול לפעילות גופנית "מוגזמת". כזו שבה אני נהנה מהעשייה וסובל מתוצאותיה.
אני אוהב לרוץ. משיכתי לריצה התגבשה לתפיסה שריצה טובה היא לא פחות ממשך זמן ומרחק מוגדרים ותמיד כאלו שעל גבול, או מעבר להישג ידיי ורגליי. כך הגעתי לרוץ חצי מרתון 21 ק"מ. במהלך הריצה הרגשתי "נפלא" למרות שגופי היה נתון למאמץ אדיר על קצה גבול נשימתו. אך למרות התחושה ה"נפלאה" גופי כאב שבועות ארוכים לאחר מכך וברכיי עוד כאובות בימים קרים מאוד. מכיוון שסיגלתי לעצמי אמונה מבחוץ שהמרחק הוא הסיפוק בריצה, שכחתי את אהבתי האמיתית לריצה בעבור דמיון על השיג והצלחה. ברור לומר שתחושת הישג והצלחה לא נמשכה זמן רב והתחלפה בכאבים שנמשכו זמן רב בהרבה. אך נזכרתי שאהבתי לריצה בכלל מבטאת את הנאתי מהחופש להפעיל ולהניע את גופי כרצוני, מהאושר שיש לי בכלל גוף לרוץ איתו, הנאתי מהמרחבים והאוויר הפתוח, ולא תלויה בשום מרחק ומהירות.
אנו חיים בעולם בו החברה מנווטת אותנו לסגל אמונות חיצוניות מסיבות רבות, ואנו כשלעצמנו חונכנו על כך שאם אני מסתכל רק על עצמי אז אני אנוכי. ואם אני אפעל רק על פי ליבי אז לא אצליח להתקדם בחיים ולהשתלב בחברה ולא אשיג את מה שסיגלתי מבחוץ כמה טוב ומה שווה .
והאמת היא? שכאשר אני פועל בצורה אמיתית ומדויקת עם עצמי, כל הסביבה שלי נהנית מכך , אני מגלה שהאמת שלי לא מתנגשת עם סביבתי אלה נוטה לפעול איתה בצורה נעימה והרמונית.
חברה טובה בעבר חלמה להיות אמנית אך במשך כמה שנים אמרה "אין בזה כסף" שזו הרי מדידה בכלים מאוד חיצוניים והשוואתיים. אך ביום מין הימים אהבתה הטבעית לציור ויצירה פרצו דרכם לקבל ביטוי מחדש ומרגע זה היא החליטה לאפשר לאהבה אמיתית ואוטנטית אשר הייתה קיימת כל הזמן. והיום היא מאוד נהנית ומסופקת מיצירתה ועשייתה, וגם מרוויחה כסף.
לכל אחד מאיתנו כישרונות ואיכויות טבעיות מדוע לא ניתן לעצמנו את המקום לקבל מבלי להתנות בדבר את אשר אנו מרגישים בליבנו.
תרגול יוגה הוא אולי מבין התרגולים היחידים בו אני לא יכול למדוד את עצמי בכלים חיצוניים. אני מתבונן וקשוב לגופי ומזהה את יכולותיי, לומד מהו המקום הנוח לי ומתי אני אלים ומכאיב ומגזים. בתרגול יוגה נכון המטרה היא השהייה הנכונה בתנוחה מתוך החוויה האישית שלי ללא מטרות חיצוניות, רק על פי מדד הנוחות שלי, ועל פי יכולתי לבצע מאמץ, ולהיות קשוב למאמץ יתר, מנקודה זאת בכל גיל ובכל מצב גופני ההתקדמות שלי מבחינת חיזוק והגמשה היא המהירה ביותר ביחס לעצמי, וכל ההתרחשות הזו קיימת אך ורק בתוכי ובשפתי האישית. ההבנה של המקום המדויק לי בגוף מלמדת אותי לפעול בצורה מדויקת וקשובה אל כל פרט בחיי ומאפשרת לי להגיע למקומות הנכונים ביותר ולפעול בצורה הנכונה ביותר, שתיטיב עם עצמי ועם סביבתי בצורה המירבית . תרגול יוגה מביא לחיזוק, גמישות, הרפיה, נשימה (מחשבה שלווה ורגועה) ומודעות ואלו הם כלים מצוינים עבורנו להצליח בחיינו.הרי גמישות היא תכונה חשובה בחיינו המשתנים מרגע לרגע במהירות.